רוני נולד בשנת 1943 באלג'יריה.

עלה עם הוריו לארץ בגיל 12 לקיבוץ רעים, ונשלח כילד חוץ לקיבוץ בארי. הוא הכיר את נועה כשהגיעה לקיבוץ למחנה עבודה, והם נישאו לאחר הצבא. רוני שירת כלוחם קרבי בגדוד 890 של הצנחנים, ובמשך עשרות שנים שירת במילואים כמדריך צניחה.

לרוני ונועה שני ילדים, יובל ואלדד. בשנת 1973, לאחר תאונת דרכים שבה נהרגו שישה מחברי הקיבוץ, הם אימצו את עינת וירון.

רוני ונועה יצאו יחד לשליחויות בחו"ל, ולאחר שלמד עיצוב ואדריכלות, הוא לקח חלק בכל הפרוייקטים העיצוביים בקיבוץ בכלל ובדפוס בארי בפרט. רוני היה שותף בהקמת חדר הזיכרון לנופלים בקיבוץ, ובהקמת רחבת המייסדים לכבודם של מייסדי הקיבוץ ברחבת בית העם. פרויקט שהושלם זמן קצר לפני מותו.

רוני היה ספורטאי בכל רמ"ח איבריו, שיחק כדורגל, עבר לטניס ולבסוף התאהב ברכיבה על אופניים.

רוני רכב את חוצה ישראל פעמיים ואף אירגן מספר מסעות רכיבה לו ולחבריו בארץ ובחו"ל. בשנים האחרונות היה לרוני מנהג – כל יום הולדת לרכוב את גילו החדש בקילומטרים. וכך, גם שלושה שבועות לפני מותו, רכב 80 ק"מ באופניים.

רוני היה איש משפחה וסבא פעיל וגאה. בשנים האחרונות רוני הפך לסבא רבא עם הולדת הנינות אבל את רוני שנקראה על שמו לא זכה להכיר.

רוני נהרג בשבת השחורה, כשהוא נלחם בגבורה עד הכדור האחרון באקדחו, במרצחים שפרצו לביתו.

הוא הצליח להציל את נועה, אך לא את עצמו.

בספר "סיפורי חיים" שיצא לכבוד 60 שנה לבארי, כתב רוני: "כשאני עושה לעצמי חשבון נפש על חיי אני מודה לשני אחיי שפילסו לי את הדרך לארץ ולקיבוץ, ולהוריי שהיה להם את האומץ לעלות בעקבותיהם. קשה לי להאמין שהייתי מתפתח במקום אחר לידי עשייה ופעילויות רבות כל כך. 

האמירה המאפיינת את חיי היא  Veni, Vidi, Vici

באתי, ראיתי, ניצחתי. 

אני תמיד שואף גבוה ומרגיש שהגשמתי את מה שרציתי"

יהי זיכרו ברוך