ההספד שנאור, חברו הטוב של ערן, כתב:

ערנה שלי, 

בלתי נתפס שאנחנו עומדים כאן שוב. 

רק שנה עברה מאז שטמנו את אבא שלך ממש באדמה הזו, 

והנה עכשיו זה אתה, בטרם עת.

קשה לי להשלים עם זה שלא אוכל עוד לחבק אותך, 

לשמוע את הצחוק המתגלגל בקולי קולות, 

להביט בעיניים היפות והחומלות שלך, 

לזכות במילה טובה ומנחמת, 

או בדיחה שנונה, 

או הרצאה נוקבת על חוסר הצדק בעולם.

וכמה חוסר צדק וסבל ראית בעולם הזה. 

כמה כאב חווית בחיים האלה, 

עד שלא יכולת עוד ובאומץ ובייאוש גדול שמת לזה קץ.

בימים אחרונים מציפים אותי זכרונות 

כאלה שהם ממש טריים או כאלה ותיקים, מימי הפנימיה המוקדמים.

הכרתי אותך בתור ילד דחוי, מסתתר בין הספרים, 

ובתוך כמה שנים הפכת לנער חתיך ואמיץ, הראשון שהעז לצאת מהארון. 

הראשון שהראה לנו שאפשר להפסיק להסתתר ולהתנצל,

ללכת זקוף ולהגיד לעולם: זה מי שאני, תתמודדו!

וכמה שאהבת לזעזע את כולם - עם מכנסיים צמודים וגופיות נוצצות -

אבל בעיקר עם האמת שלך, והביקורת הנוקבת על הנורמות החברתיות

סרבת "למתן את הסממנים החיצוניים", רק כדי שלאחרים יהיה נוח על חשבונך

לטוב ולרע, חשבת בעיקר על עצמך, וזין על העולם

אבל איתי, היה גם משהו אחר,

בתקופה הקשה בחיי, פתחת את ליבך ואת ביתך עבורי

הפכת להיות יאחתי שלי.

משפחה שלי. מבחירה, לא מלידה.

לימדת אותי את הדברים החשובים ביותר בחיים, 

על עצמי ועל אלוהים, 

על יחסים ומשפחה, 

על אנשים ועל צמחים, 

ועל דברים שלא מזכירים ליד הקבר...

לימדת אותי איך לברוא את המציאות שאני רוצה, 

לימדת על אושר והצלחה,

אבל את מה שהטפת לעולם, לא הצלחת ליישם על עצמך

כשהיינו צעירים, הבטתי בך בהערצה,

ראיתי בך מי שעתיד להיות דמות גדולה מהחיים

שתשתמש בחכמה האדירה ובכריזמה שלך כדי לשנות את העולם

אבל השדים הפנימיים היו חזקים יותר מהכל

אהבה, תמיכה, טיפולים, תרופות -

כל אלה לא הצליחו לעזור

כשכבר לא האמנת.

לא בעצמך, לא באחרים, לא באלוהים

ולא במי שניסה להושיט יד

וכאן אני חייב להודות,

אני כועס

שוויתרת על החיים האלה,

עלינו, עליי

אבל מתחת לכעס

מנקרת בתוכי האשמה

האם עשיתי מספיק?

אולי הייתי צריך להתקשר פעם נוספת, גם אם סיננת אותי?

אולי הייתי יכול להגיד מילה טובה יותר?

אולי הייתי צריך לעזוב הכל ולרוץ אליך ביום שישי האחרון,

כשהודעת לי שהכל בוז כרגיל?

אבל האם באמת יכולתי לרצות שתחיה יותר מאשר אתה רוצה??

אני מנסה להתנחם בזה שלא תסבול יותר, 

אבל זו נחמה מרה,

כי אני לא מצליח להשלים עם זה שאין אותך

ובכל זאת, חלק ממני ידע שזה יגיע

אף פעם לא קברתי חבר, 

ולא דמיינתי שזה יקרה עכשיו, באמצע החיים

ערנה אהובתי,

סוף סוף מצאת את הנירוונה שלך, 

וזה הזמן להיפרד ולהגיד לך תודה.

על אוזן קשבת ומילה מנחמת

על רגעי צחוק ועל חוויות של שפע

תודה על אהבת אמת וחברות אמיצה

ואסיים במילה שתמיד אהבנו להגיד 

תנוחי!