בן דולי ויצחק נולד בל’ בכסלו תשל”ח (10.12.1977) בחדרה – ילד ראשון למשפחה אוהבת, מלאת תקווה, שקראה לו “אושרי” – כדי שיביא איתו אושר ואכן – במשך 20 שנות חייו, עשה בדיוק את זה הביא אושר - כל חייו.

אושרי גדל באור-עקיבא. למד בבית הספר “רוטשילד”, המשיך לחטיבת הביניים “שרת”, ואת לימודיו סיים בתיכון “תחכמוני” בחדרה, במגמת שרטוט.

כבר בילדותו, בלט בחיוך רחב, באור בעיניים, בשובבות שמכילה לב ענק, ובהומור שכבש כל אדם שפגש בו.

הוא היה מהנערים שאתה פשוט מרגיש כשהם נכנסים לחדר – תמיד מוקף חברים, תמיד הצחוק שלו נשמע ברקע. הוא היה הלב הפועם של החבורה.

אבל לצד השובבות – היה בו גם עומק, רוך, נדיבות אינסופית, ורגישות אמיתית. הוא היה ילד שלא מתלונן, גם כשהיה קשה, נער שתמיד מוכן לעזור, שתמיד שם בשביל אחרים.

אושרי היה גבוה ותמיר, ויחד עם החזות המרשימה נשא בתוכו נשמה רגישה, ישרה ונקייה. הוא היה אדם של מעשים – חרוץ, עקשן, אמיתי.

מי שהכיר אותו – לא שכח.

הוא אהב את הים, אהב את החופש, את הרוח, את הריגוש. ספורט אתגרי משך אותו – גלישה, צלילה, כדורגל, כדורסל – כל מה שמזרים דם ללב.

והלב שלו – היה תמיד פתוח.

מחנכו תיאר אותו במילים נוגעות בחוברת שהופקה לאחר מותו:

“היית מסמר הכיתה. החיוך שלך שבה לבבות, וחוש ההומור שלך גרם לרבים להתגלגל מצחוק. הייתה בך שובבות נעורים, חן מיוחד, והיית כמו משב רוח רענן…”

לאחר סיום הלימודים יצא עם אביו לטיול שורשים ברומניה – מסע של חיבור לדור, למשפחה, לשורשים. אחר כך עבד עם דודיו – זמן של המתנה לגיוס שרק חיכה לו.

כי מאז כיתה י’, אושרי ידע לאן הוא שייך – לגולני.

בנובמבר 1995 התגייס לגדוד “גדעון”, לפלוגה הרובאית.

גולני הייתה חלומו, והצבא – שליחותו. הוא סיים טירונות קשה ומפרכת, המשיך במסלול הלוחם, עבר קורסים תובעניים, ובסופם – קורס סמלים.

הכול עשה באמונה שלמה, במסירות, בלי תלונה, ועם אותו חיוך שלא ירד לעולם מפניו.

על שירותו כתב סא”ל ניר רגב, מפקד היחידה:

“אושרי היה חייל למופת – מלא מרץ ושמחת חיים, חייכן ומסור, דמות אהובה בקרב מפקדי וחיילי הפלוגה.”

ביום כ”ו באב תשנ”ז (28.8.1997), במהלך מארב נגד מחבלי אמל בוואדי סלוקי שבדרום לבנון, פרצה אש כתוצאה מירי ארטילרי.

אושרי וחבריו לא הספיקו להימלט. חמישה לוחמים, ובהם אושרי – נשרפו חיים.

אושרי נפל כשהיה בן 19 בלבד. צעיר מדי. יפה מדי. מלא חיים מדי.

הוא הותיר אחריו הורים – דולי ויצחק, שלוש אחיות – קרול, שני וחני, ואחיינית – סתיו – שלא הספיק להכיר.

לב ענק של משפחה – שהתרסק.

לאחר מותו הועלה לדרגת סמ”ר.

חבריו, שלא שכחו – הפיקו חוברת זיכרון ובה מכתבים, זיכרונות, ותמונות שמנסות לתפוס את מה שאי אפשר – את אושרי.

נערכו ערבי זיכרון, הוקמו אנדרטאות, התקיימו טורנירים על שמו. כל שנה – שוב, לזכרו. כדי שלא יישכח. כדי שיישאר נוכח.

כי איך אפשר לשכוח ילד כמו אושרי?

איך שוכחים אור גדול כזה, שהלך כל כך מוקדם?