כמלאך התהלכת בינינו- צח וטהור

ביום כ”ו באב תשנ”ז (28.8.1997), במהלך מארב נגד מחבלי אמל בוואדי סלוקי שבדרום לבנון, פרצה אש כתוצאה מירי ארטילרי. אושרי וחבריו לא הספיקו להימלט. חמישה לוחמים, ובהם אושרי – נשרפו חיים. אושרי נפל כשהיה בן 19 בלבד. צעיר מדי. יפה מדי. מלא חיים מדי. הוא הותיר אחריו הורים – דולי ויצחק, שלוש אחיות – קרול, שני וחני, ואחיינית – סתיו – שלא הספיק להכיר. לב ענק של משפחה – שהתרסק. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ”ר. חבריו, שלא שכחו – הפיקו חוברת זיכרון ובה מכתבים, זיכרונות, ותמונות שמנסות לתפוס את מה שאי אפשר – את אושרי. נערכו ערבי זיכרון, הוקמו אנדרטאות, התקיימו טורנירים על שמו. כל שנה – שוב, לזכרו. כדי שלא יישכח. כדי שיישאר נוכח. כי איך אפשר לשכוח ילד כמו אושרי? איך שוכחים אור גדול כזה, שהלך כל כך מוקדם?