יומן חיים – הסיפור של חייה 

רציתי מאוד שחייה תכתוב בעצמה את יומן חייה. כשהיא חלתה, העלינו בפניה את הרעיון יותר מפעם אחת. רצינו שתכתוב על הילדות שלה, על הצבא, על המשפחה, על החיים שבנינו ועל כל מה שעברה וחוותה.  אבל חייה חששה ולא רצתה לגעת בזה. היה לה פחד שזה יפגע בחוסן הנפשי שלה מול המחלה, והיום אני מבין אותה.

מבחינתה, לשבת ולכתוב את סיפור חייה בזמן שהיא נלחמת במחלה היה כמעט כמו להודות בפני עצמה שהמחלה הזאת עלולה להיות סופנית. כאילו עצם כתיבת היומן אומרת "אני מסכמת את החיים שלי, מפני שאולי לא נשאר לי עוד הרבה זמן" – וחייה לא הייתה מוכנה לחיות כך.            היא בחרה להתרחק מהמחשבה הזאת ולהמשיך לחיות , לא לשקוע בתוך המחלה ולא לתת לה להשתלט  גם על הנפש שלה, במובן הזה היא הצליחה בצורה מעוררת השתאות.

למרות כל מה שעברה, למרות הטיפולים, הכאבים והתקופות הקשות, אני לא זוכר אותה שוקעת בדיכאון בגלל המחלה. היו כאבים, היו פחדים, היו ימים קשים מאוד – אבל היא המשיכה להילחם ולהחזיק בחיים. היום אני חושב שזו הייתה אחת הדרכים החכמות שלה להתמודד: לא לשבת ולכתוב את הסוף של הסיפור שלה בזמן שהיא עדיין נלחמת להמשיך, ולכן היא לא כתבה את יומן חייה.

לקחתי את המשימה ואני כותב אותו בשבילה.

קשה להכניס את סיפור החיים לתוך 66 עמודים.

אני כותב אותו מתוך הזיכרונות שלי, מתוך החיים שחיינו יחד, ומתוך הסיפורים שאאסוף מהאנשים שהכירו אותה עוד לפני שאני הכרתי אותה. אני יודע שלעולם לא אוכל לכתוב בדיוק את מה שחייה הייתה כותבת אילו הייתה יושבת מול הדף בעצמה. אבל אני רוצה לנסות להשאיר לילדים, לנכדים ולכל מי שאהב אותה את הסיפור שלה – לא רק את הסיפור של המחלה שלה, אלא את הסיפור החיים של חייה.

אני יושב מול אלבומים של אלפי תמונות ומתלבט איזה תמונות להכניס לסיפור מתוך אלפי זכרונות וחוויות .

אני רוצה לספר ב״יומן חיים״ איך היא חיה, לא איך נפטרה.

פרק ראשון – ילדותה של חייה

חייה נולדה בבוקרשט שברומניה, בבית החולים קרטיאס, ליעקב רנרט ולרבקה ראושבך. חייה סיפרה לי, שנולדה במשקל של כ־3.850 קילוגרם.

המשפחה התגוררה בבוקרשט, ברחוב יפוריינו 10. בבית חיו יחד כמה מבני המשפחה: רבקה ויעקב; חנה הסבתא של חייה, אלה היו השנים שבהן המשפחה כבר המתינה לאפשרות לעלות לישראל.

ההמתנה לעלייה נמשכה כשנתיים או שלוש. לפי הסיפור שעבר במשפחה, העלייה באותן שנים לא תמיד התנהלה בצורה מסודרת או הוגנת . היו מקרים שבהם אנשים אחרים הצליחו לקבל את מקומם או את כרטיסי העלייה, ולעיתים  מי שהיה מסוגל לשלם יותר הצליח להקדים את עלייתו. כך קרה שעליית המשפחה התעכבה שוב ושוב. בסופו של דבר הגיע היום שחיכו לו: ב־8 באוגוסט 1960 עלתה המשפחה לישראל.

עם הגעתם לארץ הם קיבלו מקום מגורים בנצרת. אלא שהסידור הזה יצר קושי גדול. יעקב, אביה של חייה, הצליח למצוא עבודה בחיפה בלבד. המרחק מנצרת גרם לכך שבמשך ימות השבוע הוא כמעט שלא היה בבית; הוא נשאר לישון במקום עבודתו וחזר למשפחה רק כאשר יכול היה.

רבקה אמא של חייה התקשתה להשלים עם המצב. רוב בני משפחתה כבר התגוררו באזור קריית מוצקין, והיא רצתה להיות קרובה אליהם ובעיקר לאפשר למשפחה לחיות יחד. כעבור כשלושה חודשים היא פנתה לראש העיר בקריית מוצקין וסיפרה לו על מצבה: בעלה עובד בחיפה, המשפחה המורחבת נמצאת באזור, והיא מבקשת למצוא למשפחתה מקום מגורים בעיר.

הפתרון שנמצא עבורם היה מגורים במעברת קריית מוצקין, שהייתה באזור לא רחוק מרחוב החשמונאים של היום.כך התחיל הפרק הישראלי בחייה של חייה – לא בדירה מסודרת ולא בתנאים קלים, אלא במעברה.

חייה זכרה היטב את החיים שם, ובעיקר את הקיץ. המבנה שבו התגוררה המשפחה היה עשוי ממתכת , ובימי הקיץ החום בתוכו היה כמעט בלתי נסבל. חייה סיפרה שהמבנה היה מתחמם עד שהתחושה בפנים הייתה כמו בתוך תנור, היה קשה לשהות בו במשך היום, ולעיתים אפילו השינה בלילה הייתה קשה בגלל החום שהצטבר בתוכו.

בזיכרונות הילדות שלה מהמעברה, היא זכרה את עצמה מבלה חלק גדול מאוד מהיום בחוץ.      אלא פשוט מפני שהיה קשה מאוד לחיות בתוך המבנה הלוהט. בקיץ, החוץ היה במידה רבה מרחב החיים שלה. המשפחה חיה במעברה בתנאים האלה קרוב לשנתיים. 

רק לאחר מכן הם הצליחו לעזוב את המעברה ולעבור לבית קטן ברחוב ורד שפרינצק.

החיים באותן שנים התנהלו בצמצום. כסף לא היה בשפע , וגם דברים בסיסיים, ובהם מזון, לא תמיד היו מובנים מאליהם . היום לא כל כך מבינים את החיים שהיו אז: מקרר קרח, טלוויזיה בשחור-לבן, מיטות קפיצים, מזרוני קש ומלחמה יומיומית לשרוד. 

זוכר שסיפרה שהיה לה בובה אחד שהיתה נראת במצב משומש מתקדם והיא שמרה אליה ,         כי זה מה שהיה לה.

אחיה של חייה, מיכאל, היה מבוגר ממנה בתשע וחצי שנים. פער הגילים הגדול השפיע מטבע הדברים על הקשר ביניהם. כשהיא הייתה ילדה קטנה, הוא כבר היה נער. לא היו להם חברים משותפים ולא היו להם אותם עיסוקים, וכאשר חייה התחילה להתבגר, מיכאל כבר התקרב לגיל הגיוס.

אחד הדברים שנחרטו בזיכרונה מאותם ביקורים היה דווקא השפע בחדר האוכל. הם הסתכלו בהפתעה על האוכל ועל הכמויות שהיו שם. בבית הם היו רגילים לחיות בצמצום ולחשב כמעט כל דבר, ואילו בקיבוץ נחשפו למציאות אחרת – לפחות מבחינת המזון ותנאי הקיום.

אלה עדיין רק שברים ראשונים מסיפור ילדותה של חייה. בגלל פער הגילים הגדול, מיכאל אינו זוכר הרבה מחיי היום־יום שלה כילדה. את השנים שבהן חייה גדלה באמת – החברות, בית הספר, המשחקים, הנעורים והאופי שכבר אז החל להתעצב , הסיפורים הם מזיכרונותיהם של האנשים שהיו בני גילה וחיו לצדה.

אבל מתוך הסיפורים המעטים האלה כבר מתחילה להצטייר התמונה של המקום שממנו חייה באה: ילדה שנולדה ברומניה, עלתה עם משפחתה לישראל, עברה את השנים הראשונות בארץ בתנאים לא פשוטים, חוותה את החיים במעברה ואת הצמצום של אותן שנים – ומשם התחילה, לאט־לאט, לבנות את חייה.

בסביבות גיל חמש־עשרה עבר מיכאל לתקופה לקיבוץ געש. באותן שנים, כאשר משפחות התמודדו עם מחסור וקשיים כלכליים, היו מקרים שבהם ילדים ובני נוער נשלחו להתגורר בקיבוצים, שבהם תנאי המחיה היו טובים יותר. חייה סיפרה שהמשפחה הגיעה מספר פעמים לקיבוץ געש כדי לבקר את מיכאל.

אחד הדברים שנחרטו בזיכרונה מאותם ביקורים היה דווקא השפע בחדר האוכל. הם הסתכלו בהפתעה על האוכל ועל הכמויות שהיו שם. בבית הם היו רגילים לחיות בצמצום ולחשב כמעט כל דבר, ואילו בקיבוץ נחשפו למציאות אחרת – לפחות מבחינת המזון ותנאי הקיום.

שנות הנעורים של חייה

ככל שחייה גדלה, היא הפכה למעשה לילדה היחידה שנשארה בבית. אחיה, מיכאל, היה מבוגר ממנה בכעשר שנים. פער הגילים ביניהם היה גדול, הוא התגייס וכך נשארה חייה הילדה של הבית.

אלה לא היו חיים קלים. הוריה עבדו קשה מאוד כדי להתפרנס ולשרוד את השנים הראשונות בארץ. אביה, יעקב, עבד שעות רבות, כולל שעות נוספות, וגם אמה, רבקה, עבדה בעבודות מזדמנות.

והשנים הראשונות בארץ עברו בתקופה של מחסור. למשפחה לא היה הרבה, והחיים דרשו צמצום ועבודה קשה. 

במציאות הזאת ציפו מחייה לקחת חלק משמעותי בעבודות הבית. היא נדרשה לעזור בניקיון, בסידור, בבישול ובמטלות היום־יום. במידה רבה היא הייתה העזרה של אמה בבית. עבור נערה צעירה זה לא תמיד היה פשוט.

חייה רצתה גם את החיים שלה, את החברות שלה ואת החופש שלה, והדרישות בבית יצרו לא מעט חיכוכים בינה לבין אמה. אלה היו חיכוכים של יום־יום — סביב המטלות , האחריות והציפיות ממנה.

לאחר שהמשפחה עברה לאזור קריית מוצקין, חייה נכנסה לגן קורצ'אק, ובהמשך למדה גם בבית הספר היסודי קורצ'אק. אחרי תקופת המעברה עברה המשפחה להתגורר ברחוב ורד פרינצק בקריית מוצקין.

חייה בכיתה

חייה לא אהבה כל כך ללמוד, כך הבנתי. היא הייתה תלמידה בינונית, אבל אהבה את החוויה של הקשר החברתי בבית הספר. חייה ניצלה את הקשר החברתי ואת תקופת הילדות עד תום – ים של שעות בחוץ עם חברות וחברים, הרבה צחוק וחוויות. חייה זכרה כל פרט וחוויה שעברה מהתקופה ההיא, והיא דיברה על התקופה בגעגוע רב.

בת המצווה, המוזיקה והכישרון לשפות

כשהגיעה חייה לגיל שתים־עשרה, חגגו לה בת מצווה. באותן שנים אירועים משפחתיים לא נראו כמו היום. לא היו אולמות אירועים בכל מקום, ומשפחות רבות קיימו את השמחות שלהן באולמות של בית ההסתדרות ובמקומות ציבוריים דומים. רבקה, אמה של חייה, החליטה לערוך לה בת מצווה מכובדת בבית ההסתדרות , ליד פלגי המים בקריית מוצקין.

זה היה אירוע חשוב מאוד לחייה וגם למשפחה. הם השקיעו בו, הזמינו משפחה ואורחים, ואפילו הייתה תזמורת. במושגים של אותן שנים זו הייתה חגיגה של ממש.

במשפחה היה כישרון טבעי למוזיקה. גם אביה, יעקב, וגם אמה, רבקה, אהבו מאוד לשיר. הם לא עסקו בשירה באופן מקצועי, אבל לשניהם היה קול טוב והם אהבו מוזיקה.

לרבקה היה חלום עבור בתה , היא רצתה שחייה תהיה זמרת.

היא ניסתה לטפח את הכישרון הזה מגיל צעיר. חייה נשלחה ללמוד נגינה באקורדיון, ולמיטב זיכרוני אף התחילה ללמוד לנגן. בהמשך שלחו אותה גם לפיתוח קול. היא למדה בקונסרבטוריון ובאותן שנים שרה לא מעט. בסופו של דבר חייה לא המשיכה לכיוון מקצועי. ממה שסיפרה לי , היה בה גם משהו של פחד במה כאשר הייתה צריכה להופיע בפני אנשים.

אני עצמי שמעתי את חייה שרה במשך השנים. לדעתי היה לה קול נעים לא רע בכלל. 

אינני יודע אם הייתה יכולה להפוך את השירה למקצוע , כפי שאמה חלמה עבורה , אבל אין ספק שהמוזיקה הייתה חלק ממנה.                         

אולי אותו כישרון מוזיקלי היה קשור גם ליכולת אחרת שהייתה יוצאת דופן אצל חייה — הכישרון שלה לשפות.

אני רוצה להעלות סיפור אחד ששמעתי כדי להבין את האופי של חייה: עולה חדש מהודו שהגיע לכיתה של חייה וחגג יום הולדת, הזמין את כל הכיתה לחגיגה. היחידה שהגיעה הייתה חייה. לפני כ־25 שנים קיבלנו טלפון מאותו עולה חדש שרצה לבוא לבקר, והביא איתו תמונה מכסף ואמר שהמעשה והחברות של חייה נתנו לו כוח להמשיך. הוא הפך עם הזמן למנהל עסקים בתחום היהלומים באפריקה.

לחייה הייתה אוזן מצוינת לשפות וזיכרון ארוך־טווח מדהים. היא קלטה שפות במהירות וזכרה מילים, שמות ופרטים במשך עשרות שנים. הזיכרון שלה תמיד הפליא אותי. גם שנים רבות אחר כך, ואפילו בתקופת המחלה, היא הייתה מסוגלת להיזכר בפרטים מתקופות רחוקות מאוד בחייה. היא זכרה שמות מהגן, שמות של מורים מבית הספר ואנשים ואירועים שעברו עשרות שנים מאז התרחשו.

לפעמים הייתי שומע אותה שולפת פרט קטן מלפני חמישים או שישים שנה ושואל את עצמי איך היא בכלל מסוגלת לזכור דבר כזה. ייתכן שהאוזן המוזיקלית שלה, היכולת לקלוט צלילים והזיכרון החזק הם היו קשורים זה בזה. אינני יודע. אבל בדבר אחד אני בטוח , לחייה היה כישרון יוצא דופן לשפות וזיכרון שהיה קשה מאוד להתחרות בו.

החברות והחיים שמחוץ לבית

לצד הקושי והאחריות בבית, לחייה התחיל להיווצר עולם משלה. החברות הפכו לחלק חשוב מאוד בחייה.חייה הייתה בתוך חבורה של כמה בנות שהלכה והתגבשה עם השנים. בין החברות היו דליה שטיינר, מירי לורסקי , מרים ברקוביץ וריטה סופר ובהמשך גם נטי. הן בילו הרבה מאוד יחד וצברו הרבה חוויות וזכרונות  בילדות.

חייה אהבה להיות בחוץ עם החברות. הן היו הולכות למועדון נוער, שלמיטב זיכרוני היה קשור לשומר הצעיר, ברחוב דפנה בקריית ביאליק. פעמיים בשבוע הן היו הולכות לשם ברגל. הבילויים של אותן שנים היו פשוטים מאוד במושגים של היום. ללכת יחד לסרט היה בילוי של ממש. הן היו הולכות לקולנוע סביון או לקולנוע במוצקין, באזור רחוב ברק.

וכך, לצד האחריות שהייתה לה בבית, חייה בילתה שעות רבות מחוצה לו, עם החברות.

שם היה העולם שלה החבורה, ההליכות, מועדון הנוער, הסרטים והחיים של נערה צעירה   שהולכת ומתבגרת.

לפי הסיפורים, חייה רצתה להתנתק מהבית ולעבור לקיבוץ. היא ניסתה לשכנע ולצרף מספר חברות כדי לעשות את הצעד יחד.

כשהייתה כבר בסביבות גיל שש־עשרה ומעלה, חייה הכירה בחור בשם מנחם. השניים יצאו יחד תקופה ארוכה, קרוב לשנתיים. ממה שחייה סיפרה לי, משפחתו של מנחם הייתה משפחה מבוססת יחסית. היו להם לפי הסיפורים  עסקים בתחום המלונאות ובית אבות שהיה בבעלות המשפחה . ככל שחייה התקרבה לגיל שמונה־עשרה, הקשר הפך לרציני יותר. לפי מה שסיפרה לי הופעל עליה לחץ להתחתן עם מנחם , לי חייה סיפרה שלא הייתה שם האהבה והיא רצתה מאוד את חווית הצבא והחליטה לא להתחתן באותו שלב. חייה התגייסה לצבא.בסופו של דבר הקשר עם מנחם הסתיים , חייה בחרה בדרך שלה. היא התגייסה לצה״ל, וזה כבר היה תחילתו של פרק חדש בחייה.

השירות הצבאי

חייה התגייסה בנובמבר 1976. אחרי הטירונות נשלחה ליחידת הקישור לאו״ם, בהתחלה ברפידים ואחר כך לא־טור.   חייה הייתה פקידה ביחידת הקישור לאום. היא אהבה את השירות בסיני למרות החום המתיש, וצברה ים של חוויות וטיולים במשך השירות. היו הרבה טיולים בשארם ובכל מרחב א־טור, והרבה שעות של שמש ושיזוף . השירות היה רחוק מהבית , חייה לא הייתה צריכה לחזור הביתה בכל יום – וזה בדיוק מה שהיא רצתה.

רבקה, אמא של חייה, לא אהבה את הנתק שנוצר. היא רצתה את חייה קרוב אליה ולחצה על קצין העיר להעביר אותה קרוב לבית. הבנתי שבסוף היא הצליחה, וחייה שירתה את חצי השנה האחרונה בחיל הים , בבסיס קישון, כפקידת לוגיסטיקה.

חייה סיפרה שבא-טור יסתובבו שם חולדות בגודל של חתולים - לא קל היה לשרת שם בחום של קרוב ל 50 מעלות .המסגרת שם לא הייתה בדיוק מסגרת צבאית , חייה אהבה את השרות שם , היה שם הרבה חופש , טיולים , שמש וים .

 ההכרות 

את חייה הכרתי בשנת 1978, בסביבות חודש מאי. חברה של אמא שלה נתנה לי את מספר הטלפון שלה והציעה לי להתקשר. התקשרתי. היא נשמעה נחמדה, וקבענו להיפגש בשבת בחיפה, ליד מגן הספורט ברחוב החלוץ.

לא היה לי אז רכב. כשהגעתי למקום, חייה כבר חיכתה לי. עם השנים הבנתי שזה היה אחד הדברים שאפיינו אותה , חייה הייתה דייקנית כמו שעון. בדרך כלל היא הקדימה והגיעה ראשונה, היא לא אהבה שאנשים מחכים לה.

ראיתי מולי בחורה צעירה, קצת מלאה, וזה דווקא מצא חן בעיניי. תמיד העדפתי נשים קצת מלאות על פני רזות מאוד. התחלנו לדבר ומשם המשכנו יחד. אני כבר לא זוכר בוודאות לאיזו מסעדה הלכנו. נראה לי שעלינו באוטובוס לכרמל וישבנו שם באיזו מסעדה. הפגישה הראשונה נמשכה כשלוש או ארבע שעות.

כבר אז ראיתי בה משהו שילך איתה כל חייה , שמחת חיים בלתי רגילה. היא הייתה צוחקת משטויות , הופכת דברים קטנים לבדיחה , והיה פשוט כיף להיות לידה. חייה עישנה אז מדי פעם. הייתה לי הרגשה שזה היה יותר בשביל הרושם מאשר שהיא באמת הייתה זקוקה לסיגריה,          ואני לא כל כך אהבתי את זה.

באותה תקופה היא כבר עבדה בבנק לאומי, בבנק הראשי בכניסה למוצקין , אחרי שסיימה את השירות הצבאי.

יומיים בערך אחרי הפגישה הראשונה, היה לבנק לאומי טיול לצפון. חייה אמרה לי שכולם מגיעים עם בני ובנות זוג והציעה שאצטרף אליה. רק הרבה יותר מאוחר היא סיפרה לי שבאותו טיול הייתי קצת יותר מדי דביק – מחבק , קרוב ומפגין חיבה. אבל מה יכולתי לעשות? היה קשה שלא להתאהב בבחורה הזאת.

לחייה הייתה יכולת חברתית יוצאת דופן. היא הייתה יכולה לפגוש אדם זר, ותוך כמה דקות הוא כבר היה מספר לה את סיפור חייו. אנשים הרגישו איתה כאילו הם מכירים אותה שנים.

אחרי הטיול היא סיפרה לי מאוחר יותר שההתלהבות שלה ממני קצת ירדה. אני, כמובן, לא ידעתי את זה. אחרי יומיים שלושה התקשרתי אליה. היא לא נתנה לי שום סימן שהיא רוצה להפסיק את הקשר, וקבענו לצאת ביום בשישי לריקודים בטכניון, שהיה אז אחד ממקומות הבילוי הידועים לצעירים בחיפה. ומשם התחלנו לצאת באופן קבוע.

פחות מחודש לאחר שהכרנו, חייה עברה ניתוח להקטנת חזה. החזה הגדול הפריע לה והיא החליטה לעבור את הניתוח. היינו אז יחד בסך הכול כמה שבועות. הניתוח נמשך כשעה וחצי או שעתיים, והיא נשארה בבית החולים כמה ימים. באתי לבקר אותה והבאתי לה בובת קופיקו – היא מאוד האהבה אותה. ההחלמה נמשכה עוד כמה שבועות, בגלל כאבים ונפיחויות . בתוך זמן קצר מאוד כבר לא היינו שני אנשים זרים שנפגשו במקרה בשבת בחיפה. הפכנו חייה ואני – לזוג.

יצאנו די הרבה כזוג בתחילת הקשר , עם חייה תמיד היה לנו על מה לדבר .

השנים הראשונות שלנו 

באותן שנים עבדתי במפעלים הפטרוכימיים במפרץ חיפה, אחרי שסיימתי לימודי הנדסאות חשמל. לשנינו היה גם רקע צבאי שנתן לנו לדבר הרבה על נושאים משותפים, ובמיוחד החוויות של שירות הצבאי בסיני. אני שירתתי כפקח טיסה והכרתי היטב את סיני. חייה שירתה בתפקיד פקידה ביחידת קישור לאו"ם וחלק גדול מהשירות שלה היה גם בסיני. אם אני זוכר נכון, בהתחלה בבסיס רפידים ובהמשך בא-טור. היא אהבה מאוד את השירות הצבאי.

נפגשנו בעיקר בסופי שבוע, ולפעמים גם באמצע השבוע. בימי שישי היינו יוצאים לרקוד בטכניון או באוניברסיטה ובמקומות הבילוי שהיו אז לצעירים בחיפה. לא היה לנו רכב , תמיד נסענו באוטובוסים. לפעמים אחרי הבילוי, כשלא היתה תחבורה חזרה הביתה היינו הולכים לישון בדירה בנווה יוסף שעמדה ריקה באותה תקופה .

לאט-לאט הקשר העמיק. אחרי קצת יותר משנה כבר התחלנו לדבר על חתונה. חייה רצתה להתחתן במרץ 1980. אני רציתי לחכות למאי. היינו צעירים ותפרנים ולא היה לנו כסף.            בסוף קבענו: 27 במאי 1980, אולמי גיל.

חייה הזמינה שמלת כלה וטיפלה בהכנות לחתונה. אני, לעומת זאת, החלטתי לחסוך וללבוש את החליפה שבה אחי התחתן קודם. חייה קצת התעצבנה עליי, כי החליפה הייתה גדולה עליי (הייתי אז מאוד רזה), אבל מבחינתי לא היה היגיון לקנות חליפה חדשה בשביל ערב אחד, שהעלות שלה אז הייתה לא מבוטלת. היינו זוג צעיר, עם מעט מאוד כסף והרבה מאוד תוכניות לחיים.

עוד לפני החתונה הייתה לי מחשבה לנסות לחיות תקופה בחו"ל, ובעיקר בארצות הברית. חייה לא רצתה. היא הייתה קשורה מאוד לאמא שלה, למשפחה ולסביבה שבה גדלה. הנושא הזה היה במחלוקת, אבל בסופו של דבר נשארנו בארץ. חברים מהלימודים שנסעו (מנחם צוטרין) והסתדרו מהר ויפה באהר”ב הקליטה שלהם שם עברה חלק, לא הצלחתי לשכנע אותה ללכת לכיוון הזה, בשנים המאוחרות יותר חשבה חייה שהייתה טעות בהחלטה שלה שלא לנסות את מזלנו בחו”ל.

זמן קצר לפני החתונה קנינו את הדירה הראשונה שלנו בצור שלום, שהיה אז אחד האזורים הזולים יחסית בקריות. הדירה הייתה בקומה השלישית והאחרונה. היו לנו מעט חסכונות משנינו, וקיבלנו עזרה קטנה לרכישת הבית, ובתמורה לקחנו על עצמנו לדאוג לסבתא החורגת של חייה (רבקה), שנשארה לבדה לאחר מותו של סבא ישראל. רצינו להימנע ככל האפשר ממשכנתה. העדפנו מקום פחות מרכזי ופחות יוקרתי, אבל שיהיה לנו בית משלנו ושלא נתחיל את החיים עם חובות כבדים.

ב־27 במאי 1980 התחתנו. זו הייתה חתונה אופיינית לתקופה: משפחה, חברים, אוכל, ריקודים והמוזיקה של אותם ימים. באמצע הערב אחד הרמקולים של הלהקה התקלקל. הם המשיכו לנגן עם רמקול אחד, והצליל היה קצת צורם, אבל גם זה הפך לחלק מהזיכרונות שלנו. מכל הברכות שקיבלנו, נותר חרוט אצלנו במיוחד משפט אחד שאמא שלי שאמרה לנו: "תשמרו תמיד אחד על השנייה".

אחרי החתונה יצאנו לשבוע ירח דבש בנתניה, בתל אביב ובירושלים. כמובן, הטיול היה באוטובוסים. חזרנו משם לדירה שרכשנו – זוג צעיר עם בית משלו בצור שלום, מעט כסף וחיים שלמים לפנינו. וככה התחילו החיים המשותפים שלנו.

 מתחילים לבנות את החיים.

ההתחלה 

הרגשתי ביטחון שיש לי פרטנרית חזקה לצדי. ידעתי שנצליח כשחייה לצדי. שנינו הבנו שמשתי משכורות רגילות יהיה קשה להתקדם מהר. להורים היה קשה לעזור; גם הם נלחמו לשרוד,       ולכן חיפשנו דרכים להתבסס. את הכסף שנשאר לנו מהחתונה התחלנו להשקיע בבורסה הישראלית דרך ברוקר. בהתחלה זה הלך יפה והצלחנו להגדיל קצת את מה שהיה לנו .            קנינו גם את המכונית הראשונה שלנו – פורד אסקורט. זו לא הייתה הצלחה גדולה; אחרי כחודש מכרנו אותה וקנינו אאודי.

חייה הגישה מועמדות לרפא"ל, היא עברה את הבדיקות ואת הסיווג הביטחוני והתקבלה לעבודה. אני עדיין עבדתי במפעלים הפטרוכימיים. העבודה שם הייתה קשה ומתישה, והייתי חוזר הביתה גמור. חייה התחילה ללחוץ עליי לעזוב. היא חשבה על הבריאות שלי ועל איכות החיים שלנו, ובסופו של דבר עברתי לעבוד במחלקת אלקטרוניקה בחיל הים, בתחילה כטכנאי. ככה התנהלו הרבה מההחלטות שלנו, חייה דאגה לי, אני דאגתי לה, ושנינו ניסינו לחשוב איך מתקדמים ביחד.

 חייה ברפאל 

הקבלה לרפא"ל לא הייתה מובנת מאליה. היה צורך באנגלית, ובהקלדה בעברית ובאנגלית בהתאמה לעבודה. לחייה לא היה ניסיון ישיר בתחום; בבנק לאומי היא עבדה כפקידה, מול לקוחות ובטיפול בכספים. אבל היה לה ביטחון. היא אמרה שהיא יכולה ללמוד – והיא למדה. היא עברה את הסיווג הביטחוני ונכנסה לעבודה. מהר מאוד התברר שיש לה הכישורים להסתדר חיבור חברתי למנהלים, זיכרון מצוין, מספרי טלפון  ואוזן יוצאת מן הכולל לשפות ולצלילים. חייה ידעה יידיש, גרמנית, רומנית, עברית ואנגלית. היא הייתה מתקנת אותי לא פעם בעברית. היא הייתה שומעת שם מסובך או מילה בשפה אחרת ומיד קולטת את ההגייה.

ברפא"ל היא עבדה במחלקת אווירונאוטיקה, בתפקיד מזכירותי לצד מנהלים במחלקה. היו לנו עכשיו שתי משכורות קבועות, אבל עדיין היינו מאוד מחושבים. היינו יושבים עם טבלה: כמה נכנס, כמה יוצא, מה אפשר לקנות, על מה מוותרים וכמה אפשר לחסוך.

למרות שהיינו מאוד מחושבים בהוצאות, חיינו מאוד ברווחה יחסית לימים ההם, החזקנו רוב הזמן שתי מכוניות , הלכנו הרבה לסופי שבוע בבתי מלון, לרוב דרך רפאל.

למרות שהיה לנו שתי משכורות קבועות המשכורות של שנינו היו ממש קטנות בהתחלה, היה קשה להתקדם וחיפשנו דרכים להרוויח כסף, בשנות ה־80 נושא הבורסה היה רק תחום השייך לרוב לברוקרים, והמידע על המניות היה מגיע  דרך טלטקסט בטלוויזיה. התחלנו ללמוד את התחום ואיך להשקיע במניות. כשהיינו זוג צעיר היינו יושבים מול הטלביזיה הטלטקסט , בכל ערב ובודקים את הרווחים או הפסדים של אותו יום . 

חייה ממש האהבה את טכס הזה של חישוב הביצועיים של אותו יום . הצלחנו לא רע בתחום משהו שאיפשר לנו להתחיל לחיות יותר ברווחה , להחזיק שתי מכוניות משהו שהיה חריג לאותה תקופה.

הפיכתנו למשפחה 

בערך שנה לאחר החתונה חייה נכנסה להיריון. הלידה התחילה בלילה. היו צירים, חיכינו בבית, ובבוקר נסענו לבית החולים. אחרי כמה שעות נולד הבן הראשון שלנו, ב־1 בספטמבר. קראנו לו אלישר, על שם סבא של חייה, ישראל. עד אותו יום היינו חייה ואני. מאותו יום היינו משפחה.

השנים הראשונות כהורים

אלישר נולד תינוק גדול, בערך ארבעה קילוגרם. הלידה הייתה קשה. היה צורך בחתך, ובהמשך המקום נפתח וחייה נאלצה לעבור טיפול נוסף. ההתאוששות שלה לא הייתה קלה. אחרי הלידה במשך תקופה היא הייתה גם במצב רגשי  לא פשוט, ולקח לה כמעט שלושה חודשים לחזור לעצמה. באותה תקופה הייתי הרבה בבית. הרגשתי שאני מתפקד גם כאבא וגם כאמא עד שחייה התחזקה. ואז ראיתי את חייה כאמא. היא הייתה אמא חמה, אוהבת ומסורה בצורה יוצאת דופן. היא כל הזמן טיפלה, דאגה ועטפה את אלישר. כשהיא אהבה מישהו – היא אהבה אותו בכל הכוח.

היו לנו גם חברים / שכנים מאוד טובים  באותה תקופה – יהודית ואנדור פרופטה. הם היו מעט מבוגרים מאיתנו , כבר היו להם שני ילדים, והם עזרו לנו לא מעט בתקופה שבה אלישר היה קטן . החברים ממש עזרו לנו בהתחלה כמעט בכל דבר, בהמשך הצטרפה לחבורה גם ריימונד, שגרה ברחוב ז'בוטינסקי, לא רחוק מאיתנו.    

טיול הראשון שלנו לחו"ל  

כמה חודשים לאחר שאלישר נולד נשלחתי מטעם חיל הים לאיטליה, להשתלמות על מערכת חדשה. בסיום ההשתלמות תכננו להמשיך ולטייל באירופה . כולם באו עם הבנות זוג,לחצתי על חייה להצטרף אליי. היא לא רצתה לעזוב את אלישר, שהיה אז תינוק בן כמה חודשים בלבד. בסופו של דבר היא הצטרפה, אבל היה לה קשה והיא התגעגעה מאוד לאלישר. טיילנו באיטליה, המשכנו לגרמניה ולצרפת. זו הייתה הפעם הראשונה של שנינו בחו"ל. אנשים שבקושי הכירו זה את זה הפכו, מהרגע שחייה הצטרפה, לחבורה מגובשת. זאת הייתה חייה – היא הייתה הדבק שמחבר אנשים.

אני קראתי לה במשך השנים: "שרת החוץ של המשפחה". היא שמרה על קשר רציף עם הדודות שלי ועם בני המשפחה המורחבת. אני הייתי הרבה יותר סגור ממנה, ובמשך השנים היא גרמה לי להיות קצת יותר פתוח לאנשים . 

אני מזל שור, ולא היא קל לשנות אותי, אבל חייה הצליחה .

לא היינו עשירים, אבל גם לא רצינו לחכות ליום שבו יהיה לנו הכול. ניסינו, במסגרת מה שהיה לנו, למצות את החיים. והיה כיף באותה תקופה.

עם השנים הבנתי ש"שרת החוץ של המשפחה" היה רק חלק מהתפקיד של חייה. חייה הייתה הלב של המשפחה . בכל חג היא ניסתה לאסוף את כולם.  אירחנו את ההורים, משפחה קרובה ורחוקה כמעט בכל חג, חגגנו בבית הקטן את כל ימי ההולדת של כולם . כשהיה אלישר בערך בן שלושה חודשים ביקשו מחייה ברפא"ל לחזור לעבודה. חייה ירדה  לשכנה בשם לילי, והפכו לחברות .        לילי טיפלה באלישר עד גיל שנה, ואז הוא נכנס  אלישר למעון של רפא"ל.                                  החברות בין חייה ללילי נמשכה עשרות שנים, עד היום הזה .

קשה להכניס לתוך “ליומן חיים” את אלפי התמונות והחוויות של כל יום הולדת, הטיולים או חגים שחגגנו ביחד עם כל המשפחה ותמיד חייה הייתה שם שומרת, מארגנת, מובילה ומחזיקה את כל המשפחה מאוחדת.

חייה תמיד הייתה שם בכל אירוע, בכל מסיבה, לא פיספסה שום חוויה של הילדים במעונות, גנים או עם המשפחה.

לאחר כשנתיים החלפנו ושיפרנו את המגורים לבניין חדש בצור שלום - זבוטינסקי

מקום חדש, בית חדש, חייה רכשה מייד חברים חדשים דב ורימונט לאה ואנדור ועוד. חייה ואני המשכנו לעבוד,קניתי  לחייה פסט כסף במקום האודי הקטן, שיהיה לה נוח עם הילדים, כן והזמן עובר ואלישר גדל. בחגים שבתות חייה תמיד דאגה להורים שלא ישארו לבד, חייה הייתה האדם שסביבו המשפחה שלנו הסתובבה.                                                                                     כמו שסיפרתי לא שכחנו את ההתחייבות שלקחנו על עצמנו לפני שהתחתנו עבור עזרה הכספית הקטנה לצורך רכישת הבית הראשון שלנו  ובתמורה התחייבנו לדאוג לסבתא החורגת של חייה . פעם בשבועיים או שלושה היינו מגיעים אליה חייה ואני, כדי לסדר כל מה שהיה צריך.

ככל שהשנים עברו הבנתי יותר ויותר שחייה לא רק שמרה על קשר עם המשפחה , היא ממש החזיקה את הקשר הזה בחיים. חייה דיברה עם אמא שלי כל יום, ממש יום־יום. היא הייתה מספרת לה מה קרה במשך היום, מה חדש אצלנו, מה קורה עם הילדים ומה אנחנו מתכננים. בדרך הזאת היא נתנה להורים שלי להרגיש שהם עדיין חלק מהחיים שלנו. זה החזיק אותם בחיים.

היינו הרבה במלונות וטיולים בתקופה שאלישר גדל, רוב המלונות והטיולים היו דרך המקום עבודה של חייה ברפאל, רוב הטיולים היו בארץ לבד עם חברים או משפחה.

 נוסף לב חדש למשפחה – וליאור מצטרף אלינו 

כשהמצב הכולכלי שלנו השתפר, כשלוש שנים אחרי החתונה קנינו באותו אזור בית חדש ברח זבוטינסקי קצת יותר מרווח, החלטנו להביא ילד נוסף. ב־14 באפריל 1987 נולד ליאור. כשבוע לאחר הלידה ליאור העלה חום גבוה והגענו איתו לבית החולים. בבדיקות התברר שרמת המלחים בדמו הייתה נמוכה מאוד. חייה הייתה מבוהלת , היא ישבה לידו ולא זזה ממנו. בסופו של דבר הערכים הסתדרו וחזרנו הביתה.

לצערי בתקופה היא לא הייתה לנו עזרה, ההורים שלי היו כבר מבוגרים והיה קשה להם להגיע ולעזור במחלות או בחופשים .

אמא של חייה הייתה עסוקה , עברה לערד הייתה לה דירה שהפכה אותה למלונית להשכרה יומית.

ליאור היה ילד מאתגר היה קם בלילה מספר רב של פעמים, הגידול שלו דרש מחייה הרבה כוחות, אני עבדתי קשה וגם למדתי באותה תקופה. היה על חייה רוב העומס של גידול הילדים בנוסף לחצו אליה לחזור לעבודה ברפאל אחרת תאבד את מקום לטובת מזכירה אחרת.

ליאור היה אצל מטפלת ואחרי זה במעון של רפאל, רצינו שאלישר ילמד בקריית ביאליק לא בצור שלום, וכשהגיע הזמן שאלישר יתחיל את בית הספר, עברנו לקריית ביאליק, לדירה ברחוב שבטי ישראל 42, ליד בית ספר "קדימה"

לגדל  בנים
לגדל  בנים הייתה משימה מאתגרת, אני הייתי מגיע יחסית מאוחר מעבודה וחייה הייתה חוזרת מהעבודה כמעט כל יום הייתה יוצאת איתם לסיבוב שנמך עד שעות הערב, זה היה המסלול הקבוע שלה כל יום.

הילדים גדלו, הרבה טיולים איתם כמעט כל סוף שבוע, היה צריך לדאוג לפריקת המרץ שלהם.

היא אירגנה הכול לפני כל טיול אין דבר כזה לצאת לטיול ללא סנוויצ’ים, דאגה שיהיה תמיד אוכל ושתייה, קמה מוקדם ומכינה הכול - כמו רס”ר בצבא.

אלישר כיתה א - קדימה 

1 בספטמבר - הבן הבכור שלנו בכיתה א ‘, כמובן חייה ואני שם מלווים אותו בדרכו החדשה

לבחור במשפחה

כשהילדים התחילו לגדול התחלנו להרגיש יותר ויותר את הקושי של שני הורים עובדים שמנסים במקביל לגדל משפחה. אלישר היה הולך אחרי בית הספר למטפלת בשם שולה. נזכר שהגעתי לקחת את אלישר מהמטפלת והרגשתי שזה לא מה שאני רוצה בשביל הילדים שלנו. רצינו שהם יחזרו מבית הספר הביתה; שיהיה שם מישהו שמחכה להם , אוכל חם ומי שישאל איך עבר היום.

רציתי מאוד שחייה תעזוב את העבודה ותגדל את הילדים לפחות בשנים הראשונות.

הזמן לא עצר - הילדים גדלו - רצינו חדר לכל ילד והחלטנו לחזור למוצקין - קנינו דירה ברחוב ברק, יותר מרווחת קרוב לבית הספר אחדות. אלישר לא אהב את השינוי בגלל המעבר לבית ספר אחר והחברים שהוא השאיר בביאליק.

עזיבה של רפאל
באותה תקופה אלישר נפל בבית וקיבל מכה בראש, ובעקבות המכה איבד לזמן מה את הזיכרון. בסופו של דבר הכול חזר והסתדר. סיכמנו לנצל את השנים האלה. הילדים לא יישארו ילדים לנצח. עכשיו הם צריכים אותנו . חייה חשבה לעשות שינוי מקצועי ונרשמה לקורס מקצ”ט שהיה אמור להכשיר אותה בתחום האלקטרוניקה במקום פקידה ,       אבל בסופו של דבר לא התחילה את הקורס. חשבנו שחייה תיקח הפסקה לתקופה מעבודה, תהיה שם בשביל הילדים.

ברפא"ל הודיעו שהמחלקה עומדת לעבור לאזור כרמיאל, ולעובדים שלא רצו לעבור ניתנה אפשרות לפרוש. עוד בזמן שעבדה ברפא"ל התגלתה אצלה ציסטה. היא עברה ניתוח, ולשמחתנו התברר שהציסטה שפירה ולא ממאירה. לאחר כארבע־עשרה שנות עבודה ברפא"ל, חייה החליטה לפרוש. היא הייתה בבית כשהילדים חזרו, דאגה לאוכל, ללימודים ולכל מה שהם צריכים. כמו בהרבה דברים אחרים בחייה, ברגע שהיא לקחה על עצמה תפקיד – היא נתנה את כולה.

הנגע בלחי – והפחד הגדול הראשון(סרטן)

 רק לאחר שחייה כבר פרשה מרפא"ל והייתה בבית עם הילדים, הופיע על הלחי השמאלית שלה פצעון קטן ואדום , לא רחוק מהעין. חייה הייתה בהירת עור, עם גוון מעט ג'ינג'י, ובהתחלה לא ייחסנו חשיבות מיוחדת לנקודה הזאת  .  הזמן עבר והנגע לא נעלם ואפילו גדל במעט . הייתה אצל רופא עור - דר’ ישראלוביץ והוא לא זיהה את הבעיה. אני התחלתי ללחוץ שצריכים להוריד כי נראה לא יפה . אחרי תקופה ארוכה, בערך שנה, חייה עשתה ביופסיה לנגע והתבררה התשובה שהנגע  הוא קרצינומה של תאי מרקל. נכנסנו מיד למרוץ של חיפושים  , בדיקות ורופאים כדי להגיע למומחים המתאימים בנושא בגלל שמרקל הוא סרטן נדיר אלים ואגרסיבי.

הגענו לאיכילוב, ושם חייה עברה ניתוח שבו הצליחו להוציא את הגידול. בדקו גם אם המחלה הספיקה להגיע לבלוטות הלימפה, ולשמחתנו התברר שלא. לאחר הניתוח חייה עברה מספר טיפולי הקרנה לאזור הלחי. עבור חייה זו הייתה טראומה לא פשוטה ההתמודדות עם הסיפור . עברנו את התקופה הזאת יחד, וכשהטיפולים הסתיימו . חייה נשארה במעקב   לגבי הגידול , וניסינו לחזור לחיים.

עברנו שוב בית מקרית ביאליק למוצקין לרחוב ברק - חיפשנו בית יותר מרווח עם חדר לכל ילד, אלישר לא אהב את  השינוים בגלל המעבר לבית ספר אחר והחברים שהוא השאיר מאחור בביאליק.

בר מצווה אלישר
בשנת 1995 הגיע אלישר לגיל בר מצווה.

‏את היום התחלנו בעלייה לתורה בבית הכנסת שהיה ליד הבית שלנו, כצנלסון 8 בקרית מוצקין לאחר מכן ערכנו את חגיגת בר המצווה באולמי מוצקין אצל ציפורה, מקום שהיה מוכר באותם ימים גם בזכות האוכל הביתי שלו. הזמנו משפחה וחברים והייתה גם תזמורת שליוותה את הערב.

‏‏כמו בהרבה דברים בחיים שלנו, מי שניהלה למעשה את כל ההכנות לאירועים הייתה חייה.

היא הייתה הקמב״צית של האירוע. היא טיפלה בהזמנות, התקשרה לאורחים, דאגה לכל הסידורים ועקבה אחרי כל פרטכדי לוודא ששום דבר לא נשכוח ושהכול ייצא בדיוק כפי שרצתה.

‏כך היה בבר המצווה של אלישר וכך היה גם חמש שנים לאחר מכן , בבר המצווה של ליאור. חייה דאגה, תיאמה, הזמינה והייתה מעורבת בכל פרט ופרט.

‏האירועים של הילדים היו חשובים לה מאוד. היא רצתה שהם יהיו לא רק יפים ומכובדים, אלא שיהפכו לזיכרונות שילוו את הילדים עוד שנים רבות.

‏היה לה חשוב שהכול ייעשה כמו שצריך, ושכאשר הילדים יסתכלו לאחור על הימים האלה, הם יזכרו אותם בשמחה, וכך השתדלנו לעשות.

‏

חוזרים לטייל, חוזרים למשפחה

באותה תקופה כשילדים גדלו קצת טיילנו יחסית הרבה בחו”ל, עשינו טיול משפחות עם אחי ללונדון, הרבה חוויות ,    חייה הייתה תמיד צוחקת כאשר הייתה נזכרת בטיול הזה , היו הרבה חוויות מצחיקות באותו טיול .

חייה אהבה את הטיול בלונדון כי הוא היה יחד עם הילדים ומאוד רצתה שהיו לנו חוויות משותפות.

נשלחתי שוב מטעם העבודה להשתלמות בגרמניה למשך כשבועיים. הפעם חייה והילדים הצטרפו אליי. אחרי ההשתלמות המשכנו יחד לטיול משפחתי ,את הטיול עשינו עם עוד משפחה, בהתחלה הם גרו יותר משבועיים בברמן ומשם נסענו להולנד וביקרנו בפרק השעשועים אפטלינג המשכנו לאמסטרדם וחזרה לגרמניה . חייה המשיכה לעשות את מה שעשתה תמיד לדאוג שלילדים היו הרבה זכרונות יפים מהילדות .

החיים  המשיכו. יצאנו לטיול משפחה של חבר מהעבודה ומשפחתו. התחלנו בגרמניה, המשכנו לאוסטריה, הגענו לשווייץ ובהמשך חזרנו לכיוון וינה. זה היה טיול גדול של כשבועיים־שלושה, ובסך הכול עברנו קרוב לששת אלפים קילומטרים באירופה. בגרמניה, באוסטריה ובחלקים משווייץ. למזלנו יכולנו להיעזר בגרמנית של חייה,  היא הייתה  חוד החנית של הטיול. רוב המקומות דיברו בגרמנית וחייה הייתה הפה של הטיול.

חייה תמיד דיברה על הטיול הזה של שבועיים בנופים מטריפים, שקט ושלווה, התמונות והזיכרונות מהטיול עזרו לה תמיד להירגע ולהיכנס למוד שינה.

שנה וקצת לאחר מכן נסענו לצרפת, טיילנו בפריז והמשכנו לדיסנילנד. חייה לא חזרה לעבודה. בבוקר הייתה יוצאת  להליכות, חוזרת, מכינה אוכל ומחכה לילדים. עברנו את בר המצווה של אלישר ואחר כך את בר המצווה של ליאור. לצד גידול הילדים, ההורים שלי החלו להזדקן ולחלות. חייה ישבה ליד אבא שלי ואמא שלי בבתי החולים ועזרה לי לטפל בהם עם הרבה סבלנות ואהבה .  בשנים הקשות האלה חייה הייתה בשבילי עמוד התווך.  הרבה לחץ של העבודה, קיבלתי תפקיד ניהול עם הרבה אחריות שדרש הרבה שעות של השקעה, באותה תקופה קיבלתי עובד מצטיין ארצי, במחשבה שניה היה צריך לתת אותו לחייה, ללא העזרה שלה זה לא היה מתרחש.

בר מצווה ליאור

בתאריך 25.5.2000 חגגנו לליאור בר מצווה באולמי הנסיכה. כל המשפחה והחברים הוזמנו. חייה הייתה לב האירוע,  והיה חשוב לה שהחגיגה תהיה מושלמת.

ליאור עלה לתורה בבית כנסת יהודה וישראל פרשת “קדושים” 

לחיות כשילדים גדלו

חייה הייתה אישה סוערת. אדישות פשוט לא הייתה תכונה שקיימת אצלה. היא חיה את האירועים שהתרחשו סביבה בעוצמה – את השמחות ואת הפחדים. לפעמים אני חושב האם האופי הזה לא פגע בה, היא הרגישה הכול ולקחה ללב.  היא טיפלה בהורים שלי במסירות כאילו היו ההורים שלה, והשתדלתי לתמוך בה בטיפול בהורים שלה. אבא שלה עבר אירוע לב קשה. לא הסכמנו לוותר, הוא קיבל טיפול, בהמשך עבר ניתוח לב פתוח וחי עוד כעשר שנים. כשילדים היו קטנים הייתה תקופה קשה מאוד תחת לחץ בהעבודה מחלות של ההורים משני הצדדים, לא הייתה לנו עזרה , כל העומס היה לרוב על חייה, רק בזכותה שרדנו את התקופה הקשה .

אני נסעתי לנורבגיה ואהר”ב מספר פעמים מעבודה לתקופה של קרוב לחודש , חייה החזיקה את הבית , גידול הילדים   ודאגה להורים , הכל לבד לא שמעתי אפילו צליל של מרמור. לכן אני אומר שכל הפרסים שקיבלתי בעבודה זה הכל היה בזכותה , בלי הגב שלה זה לא היה קורה.

השנים חלפו והילדים גדלו. אלישר וליאור התגייסו, טיילו והפכו לעצמאיים. לאט־לאט הבית התרוקן ונשארנו שוב חייה ואני. חייה נכנסה עמוק יותר לעולם הבורסה. היא אהבה את המתח ואת האדרנלין. אני ניסיתי להוציא אותה מהבית ומהשגרה והמשכנו לטייל: נסענו מספר פעמים לרומניה, קרואטיה, בלגרד, צפון איטליה (אגמים), ונציה, טורקיה, גרמניה ועוד.

חזרה לביאליק

בשלב מסוים חזרנו לקריית ביאליק ועברנו לבית גדול ומרווח עם גינה. חייה אהבה מאוד את הבית הזה. ההורים שלנו המשיכו להזדקן. אבא של חייה נפטר - אמא של חייה לא הייתה בבית וחייה טיפלה באביה שהיה אצלנו באותה תקופה. בהמשך איבדנו גם את ההורים שלי ולבסוף את אמא של חייה. חייה טיפלה במשך שנים באמא שלה, כולל כל ההתנהלות סביב המטפלת הזרה. היא ניהלה את המשפחה. בגיל שישים, אחרי כמעט ארבעים שנות עבודה, החלטתי לצאת לפנסיה מוקדמת. רציתי להיות יותר עם חייה. וכך הגענו לפרק חדש: שנינו היינו עכשיו בבית.

בנוסף לכל המשימות של חייה, הוספנו לחייה עוד משימה לא קלה, טיפול בשרי הכולבה כמעט 12 שנה, זה עוד משהו שחייה עשתה בשביל הילדים. אבל אהבה גם את הכלבה , שובבה אבל יפה.

מאות תמונות וזיכרונות מהטיולים, כמעט כל שנה ירדנו לאילת דרך ארגון עובדי צה”ל, כמובן עם חברים, לא פספסנו שום הזדמנות לטייל, חייה האהבה לרדת לאילת ביחוד עם חברים.

כמעט כל שנה היינו באירועים של ארגון עובדי צה”ל - לרוב במלונות באילת.

עסק חדש – ופרק חדש במשפחה

פרשתי לגמלאות, אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא בנוי לשבת בבית ולהסתכל על הקירות. קיבלתי את ברכתה של חייה והחלטתי להקים עסק בתחום הבית החכם. בהתחלה העסק היה קטן מאוד. לאט־לאט הגיעו עוד לקוחות, הפעילות גדלה והעסק החל להיות רווחי. וחייה הייתה בתוך העסק יחד איתי – גם אם באופן רשמי זה היה העסק שלי. ההצלחות ריגשו אותה, הבעיות הטרידו אותה, והיא רצתה לדעת מי שילם, מי חייב ומה קורה עם כל לקוח. 

העסק הכניס לחיינו עניין רב ,והפך לחלק בלתי נפרד מחיי הבית. חייה הייתה שותפה מלאה למתרחש, גילתה עניין בכל התפתחות ורצתה להיות מעודכנת בכל דבר .

הילדים התחתנו  

‏בשבילה החתונות לא היו רק אירועים משמחים בחיים של הילדים. היא הרגישה שהמשפחה שבנינו במשך כל השנים ממשיכה עכשיו לדור הבא. היא ראתה את הבנים מקימים בתים ומשפחות משלהם, וכבר חיכתה בכל ליבה ליום שבו יגיעו הנכדים.

ואז נולדה אופיר, הנכדה הראשונה שלנו. פתאום נפתח אצל חייה פרק חדש – הנכדים. חייה מצאה בהם עולם חדש ומטרה חדשה בחיים. כשהיא אהבה – היא אהבה בכל הכוח. וכך התחיל בחייה אחד הפרקים שהיא אהבה יותר מכל – להיות סבתא.

‏כשהבנים התחתנו, חייה הייתה באופוריה.

‏החתונות עצמן מילאו אותה בשמחה עצומה. וכמו בכל אירוע משפחתי שהיה חשוב לה, חייה לא ידעה לעמוד מהצד.

‏חייה דאגה להזמנות , לאורחים, לחברים ולמשפחה,שהכול בשליטה והייתה מעורבת בכל פרט במתרחש . היה לה חשוב שהאירועים יהיו יפים ומכובדים, ובעיקר שהבנים יהיו מאושרים.

‏כך הייתה חייה. כשמשהו היה קשור לילדים ולמשפחה, היא נכנסה אליו בכל הכח והלב.

‏אבל מעבר לשמחת החתונות הייתה בה גם ציפייה גדולה לדבר הבא. היא חיכתה לנכדים. היא רצתה לראות את המשפחה גדלה ולהרגיש שהחיים שאנחנו בנינו יחד ממשיכים הלאה.

השנים של הנכדות והנכד  

נולדה אופיר, הנכדה הראשונה שלנו. פתאום נפתח אצל חייה פרק חדש – הנכדים. חייה מצאה בהם עולם חדש ומטרה חדשה בחיים. כשהיא אהבה משהו היא אהבה בכל הכוח. וכך התחיל בחייה אחד הפרקים שהיא אהבה יותר מכל להיות סבתא. חייה הייתה סבתא שגידלה וטיפלה באופיר יום־יום.

מהרגע שנולדה הנכדה הראשונה, משהו חדש נפתח בחייה של חייה. היא נכנסה לתפקיד הסבתא בכל כולה. הלידה של אופיר הייתה בשבילה רגע של אושר גדול. שירן עבדה, וחייה טיפלה באופיר במשך יותר משנה, עד שנכנסה למעון. אחר כך נולדה לידור, וגם אותה חייה לקחה תחת כנפיה וטיפלה בה. חייה חיה כל רגע בחיים של הנכדות. היא רצתה לראות אותן גדלות, מתפתחות ומצליחות ולהיות מעורבת בכל פרט בחייהן. אלה היו השנים שבהן היא פשוט רצתה להיות סבתא, והיא הייתה מאושרת. באותה תקופה אפילו היה קשה לשכנע אותה לצאת לטיולים בחו"ל,         היא הייתה שקועה כולה בנכדות.

אחר כך גם הבן הצעיר שלנו התחתן, ונולד שון. גם אותו חייה קיבלה באהבה עצומה ודאגה לו במסירות. אלו היו כמה שנים שבהן כמעט לא נסענו לחו"ל, אבל אלה היו שנים מאוד־מאוד מאושרות. לטפל בשלושה נכדים לאורך תקופה של כמה שנים זו עבודה לא פשוטה בגיל של חייה , אבל חייה מעולם לא הסתכלה על זה כעל נטל. אחרי שנים שבהן הייתה אמא בכל רמ"ח איבריה, היא גילתה את האושר של להיות סבתא – מכל הלב. 

לידור - הנכדה השנייה שחייה לקחה תחת כנפיה .

ואז הגיעה תקופת הקורונה. חייה התנגדה לחיסונים ולא אהבה את הדרך שבה הדברים התנהלו סביב הקורונה. היא הייתה פעילה בנושא גם ברשתות החברתיות והפכה מאוד אנטי־ממסדית בכל הקשור למערכת הבריאות. בהדרגה התפתח אצלה חוסר אמון עמוק במערכת הרפואית, והיא ניסתה להתרחק ממנה ככל האפשר. לצערי, בדיעבד אני חושב שהריחוק הזה פגע בה בהמשך.

לנכד שון חייה פיתחה קשר עמוק בגלל כל מה שעבר כשנולד - היא עטפה אותו באהבה ללא גבולות.

אי אפשר לתאר את כמות האהבה והפינוק. חייה הרעיפה על הנכדים והנכדות אהבה ופינוק ללא גבולות.

בילוי עם חברים  

תקופת הפנסיה לא הייתה רק גידול הנכדים, אלא גם בילויים עם חברים וטיולים. השנים האחרונות היו תקופה בעייתית – הקורונה והמלחמה – וחייה לקחה את כל ההתרחשויות האלה בצורה קיצונית ומוחצנת.

החשכה ירדה על ביתנו 

בחורף של 2023 התחיל אצל חייה שיעול שלא הפסיק. היו גם סימנים נוספים שלא נראו טוב. הדבר האחרון שאתה חושב עליו הוא סרטן, וחייה קצת נטתה להתעלם מהסימנים שהיו. בסופו של דבר, בסוף אוקטובר, התבררה לנו האמת הקשה: חייה חלתה בסרטן ריאה, וכשגילינו אותו המחלה כבר הייתה בשלב מתקדם מאוד. ואז ירדה חשכה על ביתנו.

אבל אם יש דבר אחד שחשוב לי שיישאר מהתקופה הזאת, הוא לא רק איך חייה חלתה , ואני רוצה לומר להם: "אני אספר לכם איך היא חיה". גם מול המחלה הזאת חייה הייתה אותה חייה שהכרתי כל השנים . 

אי אפשר לתאר את הכוחות שהיו בה, את כוח הרצון שלה ואת היכולת להמשיך גם ברגעים הקשים ביותר. לא פעם חשבתי לעצמי שאילו אני הייתי במקומה, לא הייתי מצליח לשרוד אפילו עשירית מהזמן שהיא שרדה. היא לא נתנה לעצמה לשקוע , היא גילתה אומץ וכוחות להתמודד עם מה שנפל עליה, וניסתה את כל האפשרויות שהרפואה הציעה לה.

בשנה הראשונה היו תקופות שבהן נדמה היה לנו שאנחנו מצליחים לאט־לאט להתגבר על המחלה. היו תוצאות שנתנו תקווה. חייה המשיכה את החיים כרגיל יצאנו עם המשפחה לאירועים, היא לא נתנה למחלה להשתלט עליה.  בשנה השנייה התחילו הקשיים. גם אז היו עליות וירידות ורגעים של שיפור שנתנו לנו תקווה. ואז הגיעה ההתפרצות השנייה של המחלה , הפעם המחלה הייתה מהירה ואלימה . בתקופה הזאת המשפחה עטפה את חייה בהמון אהבה. הילדים, הנכדים, אני, המשפחה והחברים ניסינו להחזיר לה, ולו במעט, מכל מה שהיא נתנה לנו במשך כל חייה, את המסירות, את הדאגה, ובעיקר את האהבה ללא גבולות.

גם כאשר המחלה הייתה איתנו, חייה לא ויתרה על אף רגע עם המשפחה והנכדים. חגגנו והמשכנו לנסות לשמור על קצת שמחה בתוך העצב הגדול.

על המחלה עצמה אני לא רוצה לספר יותר מדי פרטים, כי בסופו של דבר היומן חיים הוא לא על המחלה שלה –  רוצה שיזכרו על החיים שעברה כמעט ב 68 שנות חיים  . 

כשהסוף הגיע, קשה לתאר במילים את גודל האובדן ואת החור העצום שהיא השאירה בחיים של כולנו.

מצלצלים אנשים שפגשו את חייה בזמן המחלה , הם נקשרו אליה כמו מגנט אליה , בכו כאילו היתה בניהם הכרות רבת שנים , היה לה יכולת ליצור תקשורת ולחבר אליה אנשים .

לא להאמין איך חייה שמרה על שפיות ושמחה בתוך המחלה הארורה הזאת. גיבורה של ממש.

בתוך התקופה הקשה הזאת היו גם השיחות שלנו. באחת מהן היא אמרה לי: "גם אם זה יסתיים אחרת, חייתי חיים מלאים. חוויתי הרבה בצעירותי, בצבא, והרבה אושר מהרגע שהתחתנתי איתך. ואם יקרה ואצטרך להיפרד מהעולם, אני יודעת שאני משאירה אחריי משפחה נפלאה. מיציתי חלק גדול מהמשימות שלי בחיים". אלו מילים שקשה לשכוח.

חייה השאירה אחריה חלל עצום בלב של כולנו. עד היום מחפשים אותה בכל פינה – את הצחוק שלה, את התמימות שלה, את החיבוקים שלה ואת האהבה שהרעיפה על כולנו בלי גבולות.

כשאני מסתכל לאחור על כל השנים שלנו יחד, אני מבין שחייה עשתה בדיוק את מה שאפיין אותה כל חייה: היא חיה.

הייתה לי הזכות להיות נשוי לאישה שהיא חלום לכל גבר; היא הייתה אישה, חברה ומאהבת ותודה על כל השנים ביחד .                                                                                                             

ההיתי איתה כל שניה בשנתיים האחרונות בכל טיפול , בכל בדיקה, בכל כאב , בכל שמחה וברגעים הקשים , רק אני  יודע איזה גיבורה היית , איזה עוצמה ברגעים הקשים כאשר מלאך המוות מרחף סביבך במשך שנתיים ימים.

היא חיה את המשפחה, את הילדים, את הנכדים, את החברים, את השמחות וגם את הכאבים. היא נתנה את עצמה לכל מי שאהבה. ועכשיו נשאר לנו ללמוד לחיות עם הגעגוע, אבל גם לזכור איזו זכות הייתה לנו שהיא הייתה שלנו.

חייה אהובתי, האהבה שנתת לנו נשארה כאן, והיא תישאר איתנו תמיד.