סיפורו של תומס גיבור ישראל.                       

תומס נולד ב12.10.1997 בקריית שמונה. 

ב-2010 כל המשפחה חזרה לליטא בגלל בעיות במשפחה

ב-2015 חלק מהמשפחה חזרו לישראל ותומס נשאר בליטא לסיים את הבית ספר.

תומס חזר לארץ בשנת 2019, חדור תחושת שליחות עמוקה וברורה. “ישראל היא הבית שלי, ואני חייב לתת לה מעצמי” - כך היה אומר מתוך אהבה ישרה, פשוטה ומלאת אמונה לארץ הזאת.

בשנת 2020 התגייס לצה״ל, וכמו בכל מסלול שבחר בחייו, התקדם במהירות ובצניעות שאפיינה אותו. הוא סיים בהצטיינות קורס חובשים קרביים – תפקיד הדורש שילוב נדיר של אומץ, רגישות ונכונות לעמוד בחזית גם כאשר כולם נסוגים. משם המשיך לקורס קצינים, ולאחר מכן קורס מפקדי צלפים – מסלול מורכב ומאתגר שרק מעטים זוכים לו, תומס סיים אותו בהצטיינות.

ביום השחור של ה7.10, תומס והצוות שלו היו מהראשונים שנכנסו לקיבוץ כפר עזה. הם הגיעו בזמן אמת, כאשר הכול מסביב היה כאוס גמור וזוועה שלאיש עדיין לא היה מושג על עומקה. משימתם הייתה ברורה: לפנות, לסייע, ולהציל חיים. תומס, כדרכו, לקח אחריות מלאה על השטח. בנחישות, בשקט וביד בטוחה של לוחם אמיתי, הוא הוביל את אנשיו מתוך הבנה שהוא ניצב כחומה בין אזרחים חסרי הגנה לבין הסכנה.

למרות העומס הבלתי-נתפס, למרות המראות הקשים והפצע הנפשי שנחרט כבר באותו היום - תומס המשיך. המשיך להילחם, להוביל, לסייע, לחלץ. הוא לא ויתר על אף אדם.

הקרבות הפנימיים שלו רק החלו.

באחד הרגעים הקשים בלחימה בעזה, תומס והצוות שלו נעו בנמר בין נקודות בתוך שטח מאוים. פיצוץ עז פגע בכלי וגרם לתקלה מסוכנת. תומס וחייליו לחמו בזמן שחלקם עמלו על תיקון התקלה למרות הסכנה הגדולה שבחוץ, במהלך ההתקלות אחד החיילים נפגע מירי.

תומס לא היסס. הוא משך את החייל הפצוע פנימה, ובאותו רגע הבחין שהפרמדיק שלצדו קפא במקומו מרוב הלם. תומס זינק על הציוד הרפואי, לקח פיקוד, והחל להעניק טיפול מציל חיים תחת אש כבדה. החייל היה פצוע קשה, אך תומס עשה כל שניתן – במקצועיות, באומץ ובמסירות אינסופית.

כך היה תומס: לוחם שגם בתוך התופת בוחר להציל.

אבל המחיר הנפשי של אותם רגעים הלך והצטבר בתוכו.

בעקבות האירועים הקשים שחווה במהלך שירותו, הן בסדיר והן בקבע, קיבל תומס החלטה לסיים את דרכו בצבא. סיפור הנמר היה רק חלק קטן מתוך רצף של טראומות, מראות וצללים שנשארו חרוטים בו ולא נתנו לו מנוח.

אבחון ראשוני שנערך לו קבע כי הוא סובל מפוסט־טראומה. במשך שנתיים ניהל תומס את המלחמה הקשה ביותר בחייו – מלחמה שקטה, בלתי־נראית, אכזרית פי כמה מכל קרב פיזי. יום אחר יום התמודד עם שדים פנימיים, זיכרונות מצלקים, חרדות וחזיונות שחזרו אליו שוב ושוב.

לא פעם היה אומר שיש בתוכו “שד”, משהו פנימי שרודף אותו לא מניח לו ואף משנה אותו עד ללא היכר. דברים שפעם גרמו לו שמחה כמו בילויים, מפגשים, חברים - הפכו לכלי בריחה

אלה היו סימני מצוקה עמוקה של לוחם שנשמתו נשחקת לאט ובשקט.

למרות הכול, הטיפול שניתן לו לא הצליח להעניק לו את הסיוע העמוק שהיה זקוק לו. הוא נשאר לבד בתוך הסערה.

לצערנו הרב - תומס הגיבור שלנו לא יכול היה לשאת עוד את הקושי על כתפיו. ובשברון לב שאין לתאר, אנו נאלצים לומר את המילים שאיש לא היה רוצה לומר: "עשינו הכל אך זה לא הספיק ... אילו רק יכולנו להמשיך ולעשות יותר"